נכתב ביום חמישי כ"ח אלול ה'תשפ"ו ב-10.9.2026
אני שולח לכם קוראים יקרים, את הקובץ הזה כמתנה לראש השנה.

השם שלי ישראל רוזבסקי-רז.
אני בן 83, חי בקיבוץ דליה ומגיל 52 במשך כשלושים ואחד שנים לא רואה דבר דרך העיניים החיצוניות.
ההימצאות בחשיכה החיצונית המתמדת הביאה אותי ליצור לעצמי תחליפים רבי משמעות לראייה החיצונית שאבדה לחלוטין.
לראות שהראייה מכילה בתוכה את כל מכלול החיים,
לכך שהכל בחיים מתחיל ומסתיים מדרך איזה עיניים כל אחד מאיתנו רואה את עצמו,
כשלצד זה מאיזה עיניים הוא רואה את הסובב אותו, מהקורה לו בחיים ומדרך הבחירה שלו מה לעשות ומה לא לעשות עם הקורה לו בחיים.

השאלות המרכזיות ביותר בחיים הן:
מה אנו בוחרים לראות ומה אנו בוחרים שלא לראות.
מה אנו מאפשרים לעצמנו לראות ומה אנו לא מאפשרים לעצמנו לראות.
מה אנו רוצים לראות ומה לא מאפשר לנו לראות, את מה שאנו רוצים לראות.
מה אנו מתביישים לחשוף שקשה לנו איתו,
זה מה שהביא אותי להסתיר במשך שנים רבות את זה שאני לא רואה.

בדרך כלל אנו רואים רק חלק קטן לעיתים אפילו מזערי, ממה שניבט לנו דרך עינינו.
בדרך כלל אנו רואים רק מה שאנו רוצים לראות.
אנו לא רואים מה שאנו מפחדים לראות.
למעשה אנו רואים את מה שהמוח שלנו בוחר עבורנו לראות.
זמן קצר לאחר הגיענו לאוויר העולם, ראיית הראייה נעשית לדומיננטית בניהול כמעט כל מכלול החיים.
השאלה המרכזית בחיים דרך איזה עיניים אנחנו בוחרים להסתכל, על העולם שבו אנחנו חיים, על עצמנו ועל הסובב אותנו.
האם דרך החיצוניות היופי והכיעור, או מעבר לכך להסתכל לעומקם של החיים, של עצמנו ולצד זה גם של הסובבים אותנו.

ראיית הראייה מאפשרת לנו מצד אחד, לראות דברים ומראות חיצוניים דרך העיניים החיצוניות, מצד שני היא גם מאפשרת לנו להסתכל דרך העיניים הפנימיות שלנו אל תוך עצמנו פנימה, לראות את דמותנו ומי שאנו, את האיכויות היכולות והחוזקות המצויות בנו.

לראות את מה שיכול להצעיד את החיים קדימה, כשלצד זה לראות גם את מה שעוצר מפריע וחוסם אותנו בחיים ולהוציא אותם מהחיים.

הראייה החיצונית והראייה הפנימית משולבות זו עם זו,
הן יוצרות ראיית ראייה מפותחת יותר,
המאפשרת לנו להחליט החלטות נכונות וטובות יותר עבור הקורה לנו בחיים.

לכל אדם ואדם יש את המשהו שתוקע אותו בחיים,
המשהו שהוא לא אוהב בחייו,
שמגביל אותו מלהביא את עצמו בפני עצמו ובפני הסובב אותו.
כל אדם המוגבלות שלו, הנכות שלו והעיוורון שלו לקורה לו בחיים.

העיוורון שיש לכל אחד מאיתנו, לא חייב להיות דווקא בראייה החיצונית.
יש כאלה שיש להם עיוורון בראייה, יש כאלה בשמיעה.
יש כאלה שיש להם את העיוורון בכל מיני דעות ואמונות קדומות.
יש כאלה שזה מאופיין בכל מיני מיתוגים חברתיים,
המביאים לניהול חיים מתוך כל מיני אמונות, התנהגויות ונורמות חברתיות, המתקבעות ונצרבות בחדרי המודע ובקבצי תת המודע המצויים בכל אחד מחדרי המודע המצויים ב-AI הבינתי המוחי האנושי.

בארכיון המחשבי ה- AI האנושי הקיים במוח של כל אדם,
מצויים חדרי מודע מרובים כשהמרכזיים שבהם:
חדר הזוגיות של הורינו,
תולדות עם ישראל שאנו משתייכים אליו,
תולדות המשפחה האורגנית שלנו
ותולדות החיים האישיים של כל אחד מאיתנו.

ה- AI המוחי של כל אחד מאיתנו, קולט ומטמיע בתוכו בזמן גדילתו והתפתחותו ברחם אימו,
כשלצד זה גם בזמן לידתו לעולם ובשנות חייו הראשונות,
את העולם המכיל את תחום הזוגיות של הוריו המכיל
קירבה ואהבה, תמיכה תקשורת ומין מסודר.

הוא קולט ומפנים בחייו את התכנים הזוגיים הקיימים אצל הוריו,
המוטמעים ומתקבעים ב- AI הבינתי המוחי שלו בקבצי תת המודע
המצויים בחדר המודע הזוגי.
וכך קורה גם בשלושת חדרי המודע המרכזיים הנוספים המצויים
ב- AIהמוחי האישי של כל אחד מאיתנו.

אנו מגיעים לעולם כיצורים חסרי זהות.
אנו לא אלה הבוחרים לעצמנו את השם הפרטי ושם המשפחה שלנו,
אנו גם לא בוחרים לאיזה משפחה להיוולד, לאיזה דת ולאום להיוולד.
החיים של כל אחד מאיתנו מושפעים רבות מהאווירה הביתית שאליה אנו מגיעים בהיוולדנו לעולם,
בנוסף ל-DNA הגנטי, גם ה-DNA האנושי המכיל תוכנות ותכונות חיים אנושיות שאנו יורשים מהורינו, מהורי הורינו ומהורי הוריהם,
שאנו כלל וכלל לא מודעים להן.

תכונות ותוכנות אלו מנהלות את חיינו בדרך אקטיבית או פסיבית, בדרך אופטימית או פסימית,
בדרך של אהבת עצמנו או אי אהבת עצמנו,
בחיים המלווים בחדוות חיים או בחיים המלווים במירמור, בכעסים, בשנאה ובקנאה.

כאשר אנו לא מביעים את מה שאנו מרגישים,
או לא מודעים למה שעובר עלינו במהלך היום,
זה עובר ישירות אל התת מודע מבלי שזה עובר דרך המודע.
כך גם הקולות שאנו לא רוצים לשמוע -
עוברים ישירות אל תת המודע, מוטמעים בבטן ונשמרים בבטן.

הרגשות השליליים היושבים בבטן מתמקדים באיברים הפנימיים המצויים בבטן.
הכעס מתיישב בכבד, הפחד בכליות, אשמה בכליות ובטחול, שנאה בלבלב, קנאה בקיבה.
מה שיושב בבטן אלה הרגשות הנצרבים בכל אדם ואדם במהלך ימי חייו,
וזה מה שיוצר את דרכי הדיבור וטון הדיבור של כל אחד מאיתנו עם עצמו ועם הסובבים אותו.

המילים היוצאות מפינו יוצרות אנרגיה טובה או שלילית עבור עצמנו וכן עבור הסובבים אותנו.
מילים ומשפטים שיש בהם אנרגיה טובה,
אנרגיה של אהבה ואופטימיות
יוצרות עבורנו וגם עבור הסובבים אותנו -
חיים טובים ומאושרים יותר עבורנו ועבורם.
לעומתם, מילים ומשפטים המביאים אותנו לבקר את עצמנו או את הסובבים אותנו,
זורעים במודע או לא במודע בתודעה שלנו ובתודעת הסובבים אותנו,
הסתכלות שלילית הן על עצמנו והן על הסובבים אותנו.

כמו שאנו לעיתים אומרים על האחר דברים שיכולים לפגוע בו,
כך גם מישהו יכול להגיד לנו
שאנו מכוערים, אנו שמנים, אנו לוזרים וכו'.
ברגע שאנו לוקחים את הנאמר לנו ע"י אחרים באופן אישי,
לוקחים את זה כאמת עבורנו,
אנו מכניסים לחיים שלנו כל מיני רעלנים רגשיים.

החיים לצד כלבת הנחייה שלי יושי במשך קצת יותר מעשר שנים,
כך שהעיניים החיצוניות שלה היו גם העיניים החיצוניות שלי בהולכי בדרכים,
הביאו אותי לראות שכמו שהראייה היא כל מכלול החיים,
כך גם הכל בחיים מתחיל ומסתיים מדרך הדיבור ומטון הדיבור שלי
כלפי עצמי, כלפי יושי וכלפי הסובבים אותי.

ראיתי שכדי לשמור על שלמות מרקם החיים שלי עם יושי,
שבהם אני חלק בלתי נפרד מיושי ויושי היא חלק בלתי נפרד ממני ומחיי,
עלי להוציא מהחיים שלי ומהחיים של יושי
את מילות התנאי: אם, אולי, ייתכן, וגם את המילים: בסדר, הלוואי ומקווה.
מילים אלו יכולות להביא לתלותיות בכל מיני דברים חיצוניים שלי וליושי אין שליטה עליהם,
היכולים לפגוע במרקם החיים שנוצר בינינו של אמון טוטאלי האחד בשני.

במקום כל מילות התנאי הללו,
הכנסתי לחיים שלי ושל יושי את צמד המילים: "אני מאמין".
אני מאמין שגם מבלי לראות דבר דרך העיניים הרגילות החיצוניות,
שאכן אפשרי גם אפשרי עבורי להיות ככל האפשר,
אדון וריבון על הקורה לי בחיים ולעשות בכוחות עצמי,
כמעט את כל מה שהאנשים הרואים עושים.

כשלצד זה בכל יציאה שלי עם יושי אל מחוץ לביתנו,
אני מאמין ובוטח ביושי שגם אם יהיו מכשולים למיניהם בדרך,
היא תעקוף אותם בדרך טובה ובטוחה
ותוליך אותי בדרך בטוחה ומוצלחת לאן שאני מבקש אותה להוליך אותי
ולהחזיר אותי בשלום וללא פגע לביתנו.
דרך ההסתכלות הזאת על החיים, הביאה אותי גם לאמץ עוד ועוד לחיים וליחסים הבין אישיים שלי עם עצמי, עם יושי ועם הסובבים אותי ואת יושי,
את המילים וצמדי המילים המשמעותיות יותר מכל ביחסים הבין אישיים:
תודה, בבקשה, סליחה, כן יופי וכל הכבוד.

המילים וצמדי המילים האלה נאמרו עשרות פעמים במהלך כל יום ויום בחיים שלי עם יושי, והן ממשיכות להיאמר גם כיום, לאחר הליכתה של יושי מהעולם.

לא רק המוח של יושי והמוחות של הסובבים אותי ואת יושי,
שמעו אותן נאמרות עשרות פעמים במהלך כל יום ויום,
גם ה-AI המוחי שלי שמע, הפנים ואהב לקבל את דרך הדיבור הזאת
כחלק בלתי נפרד מהחיים שלי, מהחיים של יושי ושל שנינו גם יחד.
הוא הבין שזאת תפיסת העולם, דרך החיים ודפוס החיים שלי
של נתינת כבוד, הערכה, הוקרה ופירגון
לעצמי, ליושי ולסובבים אותי ואת יושי,
והיא חלק בלתי נפרד
מהאני שלי, האני של יושי ומהאני של שנינו גם יחד.

באהבה, ישראל רוזבסקי-רז